השנה 1993, שנתיים אחרי שהלהקות נירוונה, אליס אין צ'יין, סאונד גרדן ופרל ג'אם הוציאה כל אחת בתורה אלבומים מופתיים שהיוו את אבני הייסוד לז'אנר המלוכלך מסיאטל – הגראנג', הסצנה עדיין בעיצומה ואני בדיוק בגיל התיכון, סופג את כל מה שיש ל-MTV לתת. אני זוכר את הרגע הזה שראיתי את הקליפ של Plush ואותה מחשבה שעברה לי בראש הייתה משותפת לכולם, "רגע, זה לא פרל ג'ם?", ככה זה שסקוט ווילנד, הסולן של ה-Stone temple pilots לא נראה כמו אדי וודר מפרל ג'ם אבל בהחלט נשמע כמוהו ואם זה גם עשוי בסטייל הגראנג' אז הדמיון כבר נהיה יותר ממקרי.
הנקודה הזאת בזמן קבעה אחר כך את כל ההתייחסות שלי ואחרים ל-Stone Temple Pilot, לא משנה מה, הם תמיד יהיו להקת צל, כזאת שרוכבת על גל ההצלחה של פרל ג'ם ומה לעשות, גם היום, 25 שנים מאוחר יותר זו המחשבה הראשונה שעלתה לי ששמעתי שהם באים לארץ.
25 שנים והחיים נראים אחרת מאותן שנות התשעים, הספקנו להתבגר קצת, לנטוש את מרד הנעורים, להקים משפחות משל עצמנו ולהחליף צבע שיער לאפור כסוף, גם אצל Stone Temple Pilot קרו לא מעט דברים, אחרי שני אלבומים מוצלחים Core ו- Purple, נטישה לזמן קצר את הגראנג' באלבום השלישי ואז חזרה אליו באלבום הרביעי אבל עם להקה פחות מגובשת ובעיות סמים קשות מצד ווילנד, מה שגם הוביל לבסוף למותו ב-2015 (אף על פי שפוטר מהלהקה כבר ב-2013).
צ'סטר בניגנטון היה הסולן השני של הלהקה, זאת עם חברותו במקביל ב-לינקין פארק, שנתיים היה הסולן של שתי הלהקות האלו ומי שכבר יודע, גם החיבור הזה נכשל לבסוף כאשר ב-2017 צ'סטר שם קץ לחייו.
הסולן השלישי של ההרכב, ג'ף גאט התחיל את דרכו עם הלהקה ב-2017, שנה אחר כך הקליט עמם את אלבומם השביעי והיום ב-2019 אנחנו זוכים לראות את ההרכב בהרכבו המעודכן על במת ביתן 2 פה בתל אביב, ביקורה הראשון של הלהקה בישראל.
שמונה וחצי ואנחנו בגני התערוכה, פוגשים בחוץ את בני דורנו, בינינו, מי מכיר היום את הלהקה חוץ מאותם אלו שהתבגרו בשנות התשעים?, כולנו פה בשביל הרגעים הנוסטלגיים, להיות שוב בני 17 לפחות לשעה וחצי. תור קצר בכניסה לאולם, בדיקת תיקים שגרתית ואנחנו בדרכנו לדוכן החולצות רק בשביל לגלות שחוץ ממידות ענקיות אין חולצות בכלל, ("כן, היו לנו גם S ו-M, אבל נגמרו" – מתי? ), תחנה הבאה –בירה, גם פה לא הצלחנו, יש קולה או מים, אלכוהול לא בביתן 2, גם הגבה השנייה הורמה אבל אמרנו "מילא, אנחנו פה בשביל המוזיקה" ונכנסו פנימה.
תשע וחצי פלוס כמה דקות ומינוס להקת חימום (למה?) והאולם החשוך הוחשך עוד יותר (כן, זה אפשרי), צלילי אווירה ממלאים את המקום והארבע עולים לבמה ליריית הפתיחה – “Wicked garden” ומשהו כמו חצי דקה אחרי זה כבר לא היה אכפת לנו מי הסולן של הלהקה כי הסאונד הגראנג'י המוכר הציף אותנו ברגשות נוסטלגיים חמימים.
השיר הבא "Crackerman", גם הוא אחד הלהיטים מאלבום הבכורה ואנחנו כבר בשיר השלישי ובאותה אנרגיה של שני קודמיו – "Vasoline" הלהיט מהאלבום השני הצליח לרגש את כולנו ובעיקר בגלל הדומיננטיות של הגיטרות בס והנאמנות שלהם לעוצמה המקורית של האלבום. אז נכון שזהו כבר הסולן השלישי אבל יתר חברי הלהקה (האחים דין ורוברט דליאו ואריק קרטץ) הם גם אותם אלו שנשארו איתה לאורך כל הדרך מימי הקמתה אז ב-1989
ממשיכים הלאה ובאותו קו, אין הורדת רגל מהגז ואין גם בלדות, אפילו השיר המעולה Creep, הבלדה המצוינת שלהם מהאלבום Core, גם היא נשארה הפעם מחוץ לסט ליסט ומה זה חבל, דמיינו לעצמכם מופע של בון ג'ובי בישראל בלי bed of roses, נשמע בלתי אפשרי, אבל אם בון ג'ובי יכול אז כנראה גם החברים מקליפורניה ויתרו על השיר להיט ובשבילנו זו היתה נקודה אחת חמוצה.
אמצע ההופעה וזה גם הזמן לתת את ה-להיט, השיר Plush שפירסם את הלהקה וגם כן, מודה, אחת הסיבות שבאנו לראות את ההופעה אתמול. נכון, זה בלי הקול המיוחד של סקוט ווילינג אבל ג'ף גאט לא פחות טוב ממנו, אבל לא זה מה שהפיל את הביצוע שהיה ארוך מהרגיל.
כנראה ככה זה עם להיטים ענקיים ותיקים, הלהקה מנסה כל הזמן לתת להם יותר בשר בהופעות ואנחנו שמענו גירסה מוזרה שנעה בין סוג של גירסה אקוסטית לכזו שמשלבת שירה עם הקהל עם כל מיני עליות קטנות שנתנו רמז לעוצמה המקורית של השיר אבל רק למספר שניות, אם יש משהו שרוב הקהל היה מעדיף זה לשמוע את השיר כמו שהוא בוצע במקור או לפחות עם אותה אנרגיה ולא משחק של גז-ברקס-גז-ברקס.
בשיר הבא Pruno מהאלבום הרביעי אנחנו חוזרים אל אותה אנרגיה גראנג'ית ואיתה גם נמשיך עד לסיומה של ההופעה, עוד ארבעים דקות כאלו של נוסטלגיה מחוספסת עם סאונד שתמיד ישמע אמריקאי ורק בשביל זה היה שווה להגיע.
ארבע עשרה שירים והלהקה יורדת להפסקת הדרן, שני שירים אחרונים לסיום וכמו מרבית הערב, גם אלו מהשנים הראשונות של ההרכב. כבר חשבנו שאי אפשר להעלות עוד יותר בעוצמת הרגש ופתאום Dead & Bloated טרף את הקלפים שוב עם פתיחה אינסטרומנטלית ארוכה במיוחד, גם Sex Type Thing שסגר את ההופעה המשיך את האנרגיה הרגשית של קודמו והשאיר אותנו עם הרגשה של עוד וזיכרון של נעורים שעברו, הפתח בזמן נסגר ואנחנו חוזרים לגיל הארבעים.
נכון שזו לא הייתה הופעה מושלמת, ראינו כאלו עם הפקות יותר עשירות אבל דווקא האותנטיות והביצועים המעולים של ההרכב ביחד עם האינטימיות היחסית עקב מספר הצופים, אלו שהחזירו אותנו הביתה עם חיוך על הפנים וגעגועים לשנים נאיביות יותר.
