אני לא ממש זוכר את אוקטובר של 1969, נולדתי 17 שנים אחר כך, אבל כמו רבים מבני דורי שנות החטיבה-תיכון הוקדשו להערצות מוזיקה ובעיקר ללהקות רוק שעיקר פועלן היה בעשורים שקדמו להולדתי, כך בקלטות שחוקות השמעה ותקליטים קופצים למדתי להכיר כל צליל ותו באותם אלבומים מופתיים כמו Abby Road של הביטלס, החומה של פינק פלויד, Selling England של פיטר גבריאל וג'נסיס וכמובן את האלבום החד פעמי של קינג קרימזון In the court of the crimson king שעטיפתו המפורסמת לא פחות כיכבה כפוסטר נצחי על קירות חדרי העמוסים.
ולמה אלבום חד פעמי? כי זה באמת היה רגע קסום בזמן בהרכב שמאז הקמתו לא התייצב על חבריו, כשנה לאחר הוצאת האלבום המדובר עזב גרג לייק הסולן את ההרכב, שני חברי הרכב נוספים מייקל ג'יילז ואיאן מקדונלד עזבו (או נעזבו) עוד לפני כן והאלבום הבא של ההרכב על אף איכותו היה בסוף רק גירסה חיוורת לקודמו, אין מה לעשות – קלאסיקה יש רק אחת.
חמישים שנה אחר כך, אוקטובר 2019 ואנחנו עם מופע מחווה חד פעמי אותו יזם איש האוזן אסא אופק, אליו הוא גייס את המוזיקאי נדב הולנדר (אלון עדר, פס קול הסדרה "מייקל", "מגש הקצב" ואחרים) וזאת בשיתוף האוזן השלישית, אותה חנות תקליטים ותיקה שהייתה לי מקום עליה לרגל כל שנות נעוריי, עכשיו היא משרתת נאמנה דור חדש של צעירים מכורי מוזיקה, פרחים נדירים בתוך דור שלם של צרכני מוזיקה דיגיטלית חד פעמית.
ליל שישי ואני מתייצב באוזןבר, במקור תוכננה הופעה אחת אבל כשהכרטיסים עפו בטיל הזדרזו האוזןבר לארגן עוד מופע אחד באותו היום, אחד אחרי השני שגם הוא במהרה הפך לסולד אאוט, מה שגרר עשרות הודעות של "מישהו מוכר כרטיס?" באיוונט הפייסבוקי, מזל שהצטיידתי מראש בכרטיס להופעה השנייה, חצות ואנחנו מתחילים.
על הבמה להקה שהוכנה במיוחד לערב זה: נדב הולנדר, שמלבד תפקידו כגיטריסט הפיק מוזיקלית את הערב וחיבר את כל החברים יחדיו, אליו מצטרפים נעם דורמבוס וליאור פז על הסקסופונים, יונדב הלוי – תופים, אלון לוטרינגר על הבס ונועם חבקין בקלידים, התארחו לסירוגין ענת מושקובסקי בקלרינט, יהונתן הדס בקלרינט בס וסלעית להב בחליל.
אנחנו פותחים עם איך לא? 21st century schizoid man, הקטע שגם פותח את האלבום המיתולוגי וההרכב על הבמה עושה הכל כדי לשחזר כל צליל ביצירה המקורית הבכלל לא פשוטה לביצוע ובעיקר שיחזור סולו הסקסופון של איאן מקדונלד, בגירסת האלבום שוכפל הסקסופון לכמה ערוצים, על הבמה באוזןבר היו אלו נעם דורמבוס וליאור פז שביצעו אותו בדואט משותף, איש איש וסקסופונו הוא.
שיר ראשון, אורח ראשון ואל הבמה עולה אלון עדר ומשחזר במדויק את השירה המחוספספת של גירסת המקור, כנראה שהטריק להשתמש במגה פון עושה את העבודה, צמרמורת רצה לי עכשיו מהגב התחתון לעליון, זו פעם ראשונה שיוצא לי לשמוע את שירי האלבום בהופעה, כמה טוב שהחוויה הראשונה כל כך מדויקת.
ובאותו דיוק מופתי אנחנו עם השיר הבא באלבום "I talked to the wind", הבלדה הראשונה מהאלבום וגם השיר המפורסם ביותר באוזניים הישראליות עקב השמעות תכופות בגלגל"צ. אל הבמה עולה Shuz in (גשם, עוזי נבון) חבוש בכובע סטייל Mad hatter שישב בול עם הוידאו ארט הפסיכדלי כתחליף לאורות הלד הבימתיים, אליו מצטרף נדב הולנדר לדואט משותף וסופר הרמוני. הכישוף מתעצם עם נועם חבקין על הקלידים בסאונד זהה למלוטרון השמימי ועם סלעית להב והחליל בביצוע מדויק ונאמן לסולו המקורי, נכון שאמרתי את זה מקודם, אבל הנה, עוד רגע צמרמורת, אחד מיני רבים מתברר…
ההמשך כמובן הוא Epitaph, הרצועה השלישית באלבום ואת גרג לייק על הבס והשירה מחליף הערב המוזיקאי המוערך אלון לוטרינגר בביצוע כוחני ומלא תעוזה רגשית, אליו הצטרפו יהונתן הדס וענת מושקובסקי בדואט קלרינטים, משחזרים את הסולו הבס העמוק מהאלבום, ואני כמו ילד בחנות קסמים, עכשיו סוף סוף הבנתי את מקור הצלילים שמלווים אותי כל כך הרבה עשורים.
הבלדה השניה באלבום היא Moonchild, נקודת המחלוקת בין מעריצי האלבום שחלקם מגדירים אותה כנפלאה אל מול המחנה שחושב שזהו קטע פשוט מדי ומיותר בגלל אורכו האקספרמנטלי והלא מספק בחלקה השני, אבל שני המחנות מסכימים שזוהי קלאסיקה נצחית לא פחות מחברותיה לאלבום. לביצוע השיר נבחר המוזיקאי המולטי טאלנט יוגב גלוקסמן (יוגי) תוך כדי שהוא משמר את העדינות הווקלית של השיר המקורי. כאשר אנו צוללים אל מעמקי היצירה המופשטת (הקטע הארוך באלבום של יותר מ-12 דקות) שנקראת החלום והאשליה בחר נדב הולנדר לתבל את הערב בהופעת אורח של ג'וליאן שגרן, הקומיקאי היהודי-בריטי שקישט את ילדותנו בקומדיית הסלפסטיק "התזמורת" בימי תור הזהב של ערוץ 1 וב"מסיבת גן" של ירון לונדון, הפעם הוא על תפקיד "המשורר" עם מבטא בריטי קוקני מושלם ואותו ניצוץ שובבי בעיניים שגרר איתו הלצה אחת או שתיים (או שלוש, ארבע…).
והנה, זה הרגע של שיר הנושא "The court of the crimson king", הקטע הסוגר את האלבום בין חמשת הקטעים ואנו בביצוע שמח במיוחד עם דני רובס על הווקל והגיטרה מלווה במקהלת הארגמן שזו למעשה הלהקה כולה מגובה בקהל ועם חזרה על ההמנון ללא המילים המוכר כל כך לכולנו וכמובן עם תיפוף מטורף, נאמן למקור של יונדב הלוי (מה זה היה?) שבכלל הבריק כל הערב בחיקוי מדויק של מייקל ג'יילז, זה שהפליא להפוך את התופים באלבום מכלי קצב לכלי נגינה. והנה אנחנו עם המצלתיים הקטנים של סוף הקטע וטריו חלליות נאיבי כמו שזכרנו אותו.
נכון, אנחנו אמורים לסיים כי נגמר האלבום אבל מגיע לנו בכל זאת הדרן קטן, ככה שיישאר טעם אנרגטי בפה, שירים נוספים אין ובינינו… האלבומים האחרים של קינג קרימזון מוכרים רק לידי אחוז קטן מאיתנו, אז בשביל הבוסט האחרון נחזור להתחלה ואנו שוב עם הקטע 21st century schizoid man שכולם מסכימים שהוא לא פחות מגאונות מוזיקלית, אלון עדר חוזר לבמה ונותן לנו עוד קצת מהצורמנות הצועקת והמדבקת של המגה פון (הלו! הנה הגיע ויז'ן של איתן המנהל מהיסודי בטקס הנפת הדגל), מחשבות עולות בראשי, זה הולך להיגמר עוד ממש שתי דקות…. ידעתי שהייתי צריך להגיע לשתי ההופעות.
מופע מחווה לאלבום King Crimson – In the court of the crimson king במלאות 50 שנה לצאתו
הפקה מוזיקלית וניהול אמנותי: נדב הולנדר
משתתפים: אלון עדר, יוגי, שוזין, דני רובס, אלון לוטרינגר, נדב הולנדר, יונדב הלוי, נעם דורמבוס, נועם חבקין, סלעית להב, ענת מושקובסקי, יהונתן הדס, תומר בכר, גיא קפלן, ג'וליאן שגרן וליאור פז
סאונד: ירון שראל. וידאו: יואב רודה.
ארט: סטיב ברזילי. הפקה: האוזן השלישית